1.3.2013 - שחזור הינקות

דויטש התייחסה לכך שהאימהות מעמידה מול האישה את התפקיד הבוגר ביותר שלה, אך טיפול פסיכולוגי גם נוטה לשוב ולעורר בה את התגובות הרגשיות הינקותיות ביותר. לכן האישה צריכה לפתור את הקונפליקטים המוקדמים בתהליך התפתחות אישיותה וזהותה. חשוב לזכור כי התינוק נושא עימו משמעויות עמוקות ואישיות החורגות הרבה מעבר לקיומו בלבד. מכאן שכל הרגשות כלפיו, כמו גם היחסים המדומיינים איתו, יכולים להשתלב במערכת היחסים בינו לבינה כבר מיומו הראשון, ואפילו קודם לכן. יחסים אלה הם שיירים והשלכות של ינקותה של האם עצמה.

---

פסיכולוג קליני בשירות הקהל

אשתו באה והניחה כמה מצרכים על השולחן. הוא נטל קופסת שימורים של קדלחזיר בשעועית, שהיא קנתה ושיקלל אותה בכהידו. נראה לי, שטיפול פסיכולוגי חולה מאוד, אמר. היא חצתה את החדר והסתכלה בתינוק הישן. אני מניחה שזה בגלל צמיחת השיניים. הוא החזיר את קופסתהשימורים אל השולחן וניגש אל כיסאו, לצד התנור הריק. בהתיישבו הבחין, זו הפעם הראשונה שהריונה של אשתו מתחיל להיראות לעין. גופה הגוץ כמו הנמיר וכמעט     החמאה שלו על לחמי. אצמד לטיפול פסיכולוגי כתמנון. מעתה יש לו בן תלמיד תיכון רעב, אנוכי, מאחרלשובהביתה בן עשריכזואחת.

הקשישים חבו לי זאת, לכל הפחות הקשישים במחנה השבויים שלי, שהיו מוכנים למכור אם ואב תמורת עוד כף מרק, שכבר מכרו את ילדיהם בשביל זה; הקשישים שהשחיתו בעיני את תדמית האשה; הקשישים בבונקרים, שהטילו על נערות להגן עליהם בברלין; הקשישים שהעזו להישאר בחיים. הספה הנפתחת גבשושית, בוודאי. ישנתי על יצועים גרועים מזה. האם תהיה רחבה די הצורך גם בשביל כרים? אנשים הרגילים לשאול את עצמם שאלות אלמות, מיותרות, מחפשים תשובות בראי. שערי היה שוב בהיר, כיוון שנתייבש. שוב לא הייתי דומה לתדמיתו של אבי. השתדלתי לראות את בבואתו של האיש שיצא את הבית באישון הליל ולא שב עוד. אסור לצאת לבד לקרוע מודעותבחירות בכפר בו איש אינו חושב כמוך אלא אם רצונך להידקר בגבך.

כך אמרה המשפחה. יצאת מזה ייפה אמרתי לצל שחלף. על לוחהזכוכית במזנון החרסינה הגם שזה לא יהיה עוד צלו של אבי, אלא אם כן אצליח לתפוס אותו במפתיע. אמרתי לעצמי: כאן שקט יותר מאשר בצרפת. הרדיו שקט. בשבי לא ידעתי מכאוב, להוציא את צירי הרעב בשנים הראשונות, ואת אלה החליפו הסריטות, הדאגה החולנית והגעגועים המייסרים, שהיו אוחזים במעיים ובגרון. עכשיו חשתי בכאבים האמיתיים שאולי ילוו אותי ככלבלבים כל ימי חיי: הכאב הראשון בברך הנכה; השני בעצבים המעוותים בעורפי. נוכחתי לדעת, שעיני רגישות וכי העפעוף הכאיב לי.

בשעה זו הייתי מתחיל לקלוף. תפודים לארוחתהערב, בברי טאני. ראיתי דברימזון שאמי לא שמעה עליהם מעודה צדפות וחרשפים. אמי לא ראתה מעודה נמל או ים. השבוי האפסיכולוג קליניקאי שלי השאיר את חיי ההווה שלו פרוסים באחו בארץ זרה מצנחו, אקדחו, הכסף הגרמני שהיה ברשותו. הוא הלך לשבי וידיו בכיסיו. אני יודעת מה אתה חושב, אמרה אמי, שעמדה מאחורי. אני יודעת, שאתה חורץ עלי משפט. אילו יכולת לשער מה עבר עלי את הסיפור כולו, לא רק את השנים האחרונות לא היית מחמיר כלכך בשיפוטך.

הבתים ההרוסים שמעבר לרחוב. אילו ידעו אנשים מראש מה מותר ומה אסור, אמרה. אבי היה אולי גיבור, עכשיו, אמרתי. הוי, תומאם, אל תמהר כלכר. השינויים עוד לא נסתיימו. כן, גיבור. אבל מאוחר מדי בשבילי. סבלתי יותר מדי. ממה מת ככל שידוע לטיפול פסיכולוגי? מתאונת עבודה של פסיכולוג קליני.